דמי מזונות
מזונות אשה
מתי קמה חובת המזונות בין בעל לאשתו?
ככלל, חובת הבעל למזונות אשתו קמה עם נישואי הצדדים. חובה זו תהיה קיימת כל עוד הצדדים נשואים זה לזו. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים מחוייבים לפסוק מזונותיה של אישה יהודיה מכוח דינה אישי.
מהו היקף המזונות בו מחויב בעל?
היקף המזונות הינו בהתאם למנהגי המקום ולרמת החיים לה הורגלה האשה במהלך תקופת הנישואין.
ואם הבעל אינו עובד?
הבעל מחויב לאישתו לצורך סיפוק מזונותיה ולפיכך הוא מחויב לעבוד לכלכלתה. ההלכה קובעת כי הבעל חייב להשכיר עצמו כפועל ולזון את אישתו.
ואם האישה עובדת?
בעל יהיה רשאי לקזז מתוך חיובו, את הכנסתה של האשה. נושא זה נקרא “צאי מעשה ידייך במזונותיך”.
מה קורה אם האשה חדלה לעבוד במכוון בסמוך להליכים המשפטיים?
ההלכות בעניין זה אינן חד משמעיות. שופטים מסוימים קבעו כי בעל אינו יכול לחייב את אשתו לצאת ולעבוד. מכאן, שאם זו הפסיקה לעבוד, הבעל אינו זכאי לקזז סכום כלשהו ממזונותיה. שופטים אחרים הינם בגישה כי ראוי להפחית בשיעור מזונותיה של אישה אשר עבדה בעבר, אך בחרה שלא להמשיך ולעבוד. במקרים אחרים, קבע בית המשפט נסיבות בהן ראוי להפחית ממזונות אשה בשל פוטנציאל השתכרותה ועיקרן- חוסר תום לב משווע בהתנהגות האישה ובהמנעותה מעבודה.
מתי פטור הבעל מהחובה לזון את אשתו?
ישנן מספר עילות בגינן פוטרים את הבעל מלשלם מזונות לאשתו. שלוש העילות המרכזיות הינן פטור מחמת נאיפתה של האישה, פטור מחמת מרידתה של האשה ופטור מחמת עזיבת האישה את בית הצדדים.
אישה נואפת – ע”פ המשפט העברי, אישה אשר בגדה בבעלה מאבדת את זכותה למזונות.
אישה מורדת – היא זו המונעת מבעלה חיי אישות עימה. אלא שכאן יש להבחין בין שני סוגי מרידה: האחת, היא כאשר אותה מרידה באה מתוך רצונה של האישה לצער את בעלה או מתוך זה שנתנה עיניה באחר (להבדיל מנסיבות אובייקטיביות המונעות ממנה קיום יחסי אישות עם בעלה). במקרה זה, האישה פועלת במודע על מנת לפגוע בבעלה ועל אף שכך היא נמנעת מלהתגרש ממנו ועומדת על המשכת חיי הנישואין. המרידה השניה, היא בעת שהאישה טוענת טענת “מאיס עלי”. כלומר, בעלה מאוס עליה ואין היא מסוגלת להתקרב אליו מתוך מאיסתה בו. בעניין זה סבורים רבים כי באם לאישה יש סיבה מוצדקת, היא אינה מפסידה את מזונותיה.
אישה אשר עזבה את בית בעלה – כאשר האישה היא זו העוזבת את הבית עליה מוטל הנטל להביא טענה המצדיקה את עזיבתה. מאידך, אם הבעל הוא זה אשר עזב את הבית, עליו יהיה להוכיח כי עזיבתו הייתה באשמת האישה.
דמי מזונות ילדים
החובה לתשלום מזונות לילדים נקבעת על פי המשפט העברי, שהוא הדין האישי. כאשר הצדדים הינם יהודים, חובת האב במזונות ילדיו היא חובה אבסולוטית ובלעדית. חובה זו (מגיל 6 ועד גיל 15) מעוגנת בתקנות חכמים ובתקנות הרבנות הראשית תש”ד והיא חובה מעין אבסולוטית. הזכות למזונות כוללת גם את הזכות למדור, דהיינו, הבטחת קורת גג.
בתי המשפט נדרשו לאחרונה במספר פסקי דין לענין השיוויוניות בחלוקת נטל הנשיאה במזונות הקטינים כך בע”מ 5750/03 אוחנה בו נקבע כי: “פסיקת מזונות על דרך של איזון כלל הכנסות המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה [מזונות] תשי”ט 1959″ וע”מ 2433/04 צינובוי בו נקבע: ” פסיקת המזונות נעשיית על דרך איזון כולל של הכנסות המשפחה מכל המקורות תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות”.
במסגרת תשלומי המזונות מחויב אב לשאת במחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי וכן במחצית הוצאות חינוך הילדים כגון גני ילדים, צהרונים, קייטנות, שיעורי עזר והוראה מתקנת.
מזונות מסבים ושאר בני המשפחה
החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) מטיל על סבים, חובת מזונות, כלפי נכדיהם. החיוב מותלה בהתקיים שלושת התנאים המפורטים בסעיף 5 לחוק, שזו לשונו:
“5. סולם המזונות
אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו;
(2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
(3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.”
על פי סעיף 5(3) לחוק, אין הסבים חייבים לשאת במזונותיו של הקטין אם יכול הוא לקבלם מהוריו – אביו או אמו.
משלא ניתן לגבות את מזונות קטין מאביו החייב בהם, הרי שהקרובים הבאים, על פי “סולם המזונות” הם הסבים, ועליהם חלה החובה לספק את צרכיו של הקטין, נכדם.
החוק אינו קובע הבחנה כלשהי בין הסבים מצד האב או מצד האם, למעט קביעת החבות על פי יכולתם הכלכלית.
כמובן שאין להטיל מזונות על סבים, כאמצעי ענישה או לחץ, בשל מעשי ילדם וכן אין להטיל את מירב החבות במזונות נכד, על הורי האב, רק בשל העובדה שאותו אב עזב את הארץ ואינו משלם את המזונות שנפסקו.
במקרה בו תביעת המזונות מופנה רק נגד סבים מצד אחד, הרי שבית המשפט רשאי על פי סעיף 7 לחוק, ועל פי הפסיקה – אף חייב, לחלק את הנטל בין הסבים משני הצדדים, אשר קירבתם לזכאי במזונות זהה, ולכן גם חבותם כלפיו זהה.